פסק-דין בתיק ע"א 6261/05

השופט מ' גל:

א' - גדר המחלוקת

1.        ראובן שילם לשמעון, בעקבות תביעה שהאחרון הגיש נגדו, סכום כסף שלמעשה לוי היה צריך להחזיר לשמעון. התשלום בוצע בעקבות הליכי הוצאה לפועל ששמעון נקט כלפיו, לאחר שזכה בפסק-דין בהעדר הגנה, שהפך חלוט משהוחלט לדחות את בקשת ראובן לבטלו וההחלטה אושרה בשתי ערכאות הערעור. כעת תובע ראובן מלוי להשיב לו את הסכום ששילם לשמעון, בטענה שלוי הוא החייב בתשלום מלכתחילה, ואילו שמעון פרע את חובו בדלית ברירה, רק מכיוון שננקטו כלפיו הליכי ההוצאה לפועל.

           האם זכאי ראובן להשבה, ואם כן מהו שיעורה? אלו הן בקליפת אגוז השאלות הטעונות הכרעה בענייננו.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

2.        המערערים נתבעו על-ידי המשיב בבית-משפט השלום בירושלים להשבת סכום של 92,148$, אשר לטענתו הוא שילם לצד שלישי (עו"ד שניאור ז' יפה), כ"פורע חובו של אחר", אף שהמערערים הם אלה שהיו חייבים בתשלומו.

           הרקע לתביעה הוא שיתוף פעולה עסקי בין המשיב ובין המערער מס' 1, לשם הקמתה של סוכנות נסיעות (המערערת מס' 2), ואשר מהותו וטיבו לא התבררו עד תום בערכאה הדיונית. תחילת הפרשה נעוצה בשיק בסך 92,148$ משוך על חשבון בנק בקנדה, אשר בשנת 93' נמסר לעורך הדין. השיק הופקד על-ידי עו"ד יפה בחשבון בנק  של חברה בשליטתו, בשם הירויו, וזוכה על תנאי על-ידי הבנק, בכפיפות לכך שיאושר. במקביל, עוד בטרם ניתן אישור סופי על-ידי הבנק, הורה עו"ד יפה להעביר סכום דומה אל מי מבין המערערים, אלא שאז התברר כי חתימת ההיסב ככל הנראה זויפה והזיכוי בחשבון החברה התבטל. בנסיבות האמורות נוצר בחשבונה של חברת הירויו חוב כלפי הבנק. החוב שולם על-ידי הפרקליט ממקורותיו העצמיים, מבלי שפנה אל המערערים בדרישה להחזרת הסכום ששולם, אף שיכול היה לקזזו תמורת כרטיסי טיסה שקיבל מהמערער מס' 1 ושאת תמורתם היה עליו לשלם לו. חלף זאת, וככל הנראה בשל קרבת משפחה אל המערער מס' 1 ויחסים עסקיים הדוקים עמו, בחר הלה להגיש תביעה לתשלום תמורת השיק כנגד המשיב, מי שלטענתו מסר לידיו את השיק המזויף. בתביעה זו ניתן פסק-דין בהעדר הגנה כנגד המשיב אשר פעל נמרצות לביטולו, אולם ללא הועיל. בסופו של דבר, המשיב שילם את הסכום נשוא התביעה רק לאחר שעו"ד יפה נקט נגדו בהליכי הוצאה לפועל, אף שטען - ועודנו טוען - כי לא הוא הביא את השיק אל מר יפה.

ההליכים ופסק הדין בבית-משפט השלום

3.        על רקע זה הגיש המשיב את התביעה נשוא הערעור דנן. מלכתחילה הוגשה התביעה גם כנגד עו"ד יפה, בטענה שתביעתו של האחרון כנגד המשיב הייתה תביעת שווא, שמקורה בקנוניה עם המערער מס' 1. התביעה כנגד עו"ד יפה נדחתה על הסף מחמת קיומו של השתק פלוגתא. נקבע, כי טענת הקנוניה העומדת בבסיסה כבר הועלתה ונדחתה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, והליכי הערעור על ההחלטה, אל שתי ערכאות גבוהות יותר - נדחו. בנסיבות אלו עמדה לדיון בבית משפט השלום רק התביעה להשבה כנגד המשיבים, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. עילה זו היא גם הנושא בערעור המונח לפנינו.

4.        בין הצדדים לא הייתה מחלוקת, כי המשיב לא היה חתום על השיק כמושך ולא כמסב, כך שחבותו לא נבעה מן השטר. במצב דברים זה סבר בית-משפט קמא, כי השאלה האם המשיב היה מי שמסר את השיק פיסית לידי עו"ד יפה, אינה רלוונטית להכרעה בדבר זכותו להשבה כלפי המערערים. אשר על-כן, הוא גם נמנע מלקבוע ממצאים עובדתיים בנושא זה. יוטעם, כי עדויות שני הצדדים לא היו אמינות בעיני השופטת המלומדת קמא, שהדגישה כי הם פרשו יריעה חלקית בלבד של מסכת הקשרים ביניהם ונמנעו מלהביא עדויות רלוונטיות לתמיכה בגרסתם. עוד צוין בפסק הדין, שגם עדותו של עו"ד יפה "לא שפכה אור על הדברים והסתירה יותר מאשר גילתה" (עמ' 3 ש' 22 לפסק הדין).

5.        לגופן של מחלוקות קבע בית-משפט קמא, כי זכותו של המשיב להשבה במקרה דנן - כמי שאולץ לשלם את חובם של המערערים בעקבות הליכים משפטיים כנגדו - מעוגנת בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. סעיף זה מבסס את הזכות להשבה של אדם הפורע את חוב זולתו, למעט באותם מקרים שבהם הייתה לזוכה "סיבה סבירה" להתנגד לפירעון. לפיכך נבחנה השאלה, האם הייתה למערערים סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב כלפי עו"ד יפה, על-ידי המשיב. המערערים, מצדם, טענו לכמה סיבות המבססות את התנגדותם לפירעון החוב. לפי גרסתם, חלק מהכספים שהועברו מאת עו"ד יפה כנגד הפקדת השיק הוחזרו למשיב או לפקודתו, והיתרה הושקעה בעסק משותף שכשל וירד לטמיון. טענה נוספת, הנוגעת למערער מס' 1 בלבד היא, שהחוב כלפי עו"ד יפה - ככל שבכלל נוצר -  הוא חובה של המערערת מס' 2 ולא של המערער מס' 1.

           אשר לחבותו האישית של המערער מס' 1, בנוסף לחבותה של חברת לוינטורס המערערת מס' 2, נקבע, כי בפועל העביר עו"ד יפה את סכום הכסף ישירות לידי המערער מס' 1 ובכל הנוגע להעברות ולפעולות שבוצעו בכספים, לא הבחינו הצדדים בינו ובין המערערת מס' 2. לאור האמור נדחתה טענת המערער מס' 1, לפיה החוב שפרע המשיב היה של המערערת מס' 2, ונקבע כי יש לייחס את החוב יחד ולחוד לשני המערערים. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע, כי המערער מס' 1 נושא בחבות אישית בגין העברת הכספים כאורגן בחברה, גם בהנחה שהמערערת מס' 2 היא זו שקיבלה אותם, זאת הן מכוח דוקטרינת הרמת המסך - לאור השימוש בחברה כצינור להעברת הכספים לידיו - והן מכוח חובת תום הלב, לנוכח המצג שיצר כלפי צדדים שלישיים ובכללם המשיב, בדבר היעדר הפרדה בין נכסיו ובין נכסי המערערת מס' 2.

           בנוגע לטענה בדבר השקעת הכספים בשותפות עסקית שכשלה, נקבע בפסק הדין, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח כינונה של שותפות בין הצדדים שבה השקיע המשיב או כי הכספים הוצאו בעניינה של שותפות כלשהי.

           מנגד לכך, בית המשפט קיבל את טענת המערערים, לפיה יש לקזז מן הסכום הנתבע סכומים ששולמו על-ידם למשיב, בסך של 30,000$. תשלומים אלה בוצעו באמצעות העברות לאנשים ולחברות שונות, על-פי הוראות המשיב. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המשיב, שלפיה כספים אלה ניתנו ללא כל זיקה לתמורת השיק, אלא בקשר להלוואות אחרות שאותן נתן למערערים.